מה סקארפ, סקוטלנד מגלה על מיחזור פלסטיק באוקיינוס

האפליקציות, הספרים, הסרטים, המוזיקה, תוכניות הטלוויזיה והאמנות מהווים השראה לכמה מהאנשים היצירתיים ביותר בעסקים החודש

צוות עטור פרסים של עיתונאים, מעצבים וצלמי וידאו שמספרים סיפורי מותג דרך העדשה הייחודית של Fast Company

סיירת חופים היא כבר מזמן חלק מהחיים של קהילות האי.בקצה הדרום-מערבי של סקארפ, אי קטן ונטול עצים מול חופי האריס בהברידים החיצוניים של סקוטלנד, ה-Mol Mòr ("החוף הגדול") היה המקום אליו הלכו המקומיים לאסוף עצי סחף לתיקון מבנים וייצור רהיטים וארונות קבורה.היום יש עדיין הרבה עצי סחף, אבל כמה או יותר פלסטיק.

Scarp ננטש בשנת 1972. האי משמש כיום רק בקיץ על ידי בעלים של מספר קטן של בתי נופש.אבל ברחבי האריס וההברידים, אנשים ממשיכים לעשות שימוש מעשי ודקורטיבי בפריטי פלסטיק משולבי חוף.בבתים רבים יהיו כמה מצופים וציפי מכמורת תלויים על גדרות ועמודי שער.צינור PVC שחור מפלסטיק, המצוי בשפע מחוות דגים שנהרסו בסערות, משמש לעתים קרובות לניקוז שבילי הליכה או מלא בבטון ומשמש כעמודי גדר.ניתן לפצל צינור גדול יותר לאורך כדי ליצור שוקת האכלה עבור הבקר העמיד המפורסם.

חבל ורשת משמשים כמשבשי רוח או למניעת שחיקת קרקע.רבים מתושבי האי משתמשים בקופסאות דגים - ארגזי פלסטיק גדולים שנשטפים לחוף - לאחסון.וישנה תעשיית מלאכה קטנה המשמשת מחדש חפצים שנמצאו כמזכרות תיירותיות, והופכת טיט פלסטיק לכל דבר, החל מאכילת ציפורים ועד כפתורים.

אבל סירוס החוף, המיחזור והשימוש החוזר הזה של פריטי פלסטיק גדולים יותר לא מגרדים אפילו את פני השטח של הבעיה.שברי הפלסטיק הקטנים יותר שקשה יותר לאסוף נוטים יותר להיכנס לשרשרת המזון או להימשך חזרה לים.סערות החותכות בגדות הנהר חושפות לעתים קרובות גיאולוגיה פלסטית מדאיגה, עם שכבות של שברי פלסטיק באדמה כמה מטרים מתחת לפני השטח.

דיווחים המצביעים על היקף זיהום הפלסטיק של האוקיינוסים בעולם הפכו נפוצים בעשר השנים האחרונות.ההערכות לגבי כמות הפלסטיק הנכנסת לאוקיינוסים מדי שנה נעות בין 8 מיליון טון ל-12 מיליון טון, אם כי אין דרך למדוד זאת במדויק.

זו לא בעיה חדשה: אחד מתושבי האי שבילה 35 שנים בחופשה ב-Scarp אמר שמגוון החפצים שנמצאו במול מור הצטמצם מאז שהעיר ניו יורק הפסיקה להשליך אשפה בים ב-1994. אבל הצטמצמות המגוון נרשמה יותר מאשר עלייה בכמות: תוכנית BBC Radio 4 Costing the Earth דיווחה ב-2010 כי פסולת הפלסטיק בחופים הוכפלה מאז 1994.

המודעות הגוברת לפלסטיק באוקיינוס ​​גרמה למאמצים מקומיים לשמור על ניקיון החופים.אבל כמות ההשלכות שנאספה מעלה את השאלה מה לעשות עם זה.צילום פלסטיק באוקיינוס ​​מתנוון בחשיפה ארוכה לאור השמש, לפעמים מקשה על זיהויו וקשה למיחזור מכיוון שהוא מזוהם במלח ולעתים קרובות עם חיי ים שצומחים על פניו.שיטות מיחזור מסוימות יכולות להצליח רק עם יחס מקסימלי של 10% פלסטיק אוקיינוס ​​ל-90% פלסטיק ממקורות ביתיים.

לעיתים פועלות יחד קבוצות מקומיות לאיסוף כמויות גדולות של פלסטיק מהחופים, אך עבור הרשויות המקומיות האתגר הוא כיצד להתמודד עם חומר בעייתי שקשה או בלתי אפשרי למיחזור.החלופה היא הטמנה בתשלום של כ-100 דולר לטון.המרצה ויצרנית התכשיטים Kathy Vones ואני בחנו את הפוטנציאל לעשות שימוש חוזר בפלסטיק אוקיינוס ​​כחומר גלם למדפסות תלת מימד, המכונה פילאמנט.

לדוגמה, פוליפרופילן (PP) ניתן לטחון ולעצב בקלות, אך יש לערבב אותו 50:50 עם פולילקטיד (PLA) כדי לשמור על העקביות שהמדפסת דורשת.ערבוב סוגי פלסטיק כמו זה הוא צעד אחורה, במובן זה שהם הופכים קשים יותר למיחזור, אבל מה שאנחנו ואחרים לומדים על ידי חקירת שימושים פוטנציאליים חדשים לחומר עשוי לאפשר לנו לקחת שני צעדים קדימה בעתיד.פלסטיק אחר באוקיינוס ​​כמו פוליאתילן טרפתלט (PET) ופוליאתלן בצפיפות גבוהה (HDPE) מתאימים גם הם.

גישה נוספת שהסתכלתי עליה הייתה להמיס חבל פוליפרופילן על מדורה ולהשתמש בו במכונת הזרקה מאולתרת.אבל לטכניקה הזו היו בעיות בשמירה מדויקת על הטמפרטורה הנכונה, וגם לאדים רעילים.

פרויקט Ocean Cleanup של הממציא ההולנדי Boyan Slat היה הרבה יותר שאפתני, שמטרתו לאחזר 50% מתיקון האשפה הגדול של האוקיינוס ​​השקט בתוך חמש שנים עם רשת גדולה תלויה על בום מתנפח שתופס את הפלסטיק ומושך אותו לפלטפורמת איסוף.עם זאת, הפרויקט נקלע לקשיים, ובכל מקרה יאסוף רק שברים גדולים יותר על פני השטח.ההערכה היא שרוב הפלסטיק של האוקיינוס ​​הוא חלקיקים בגודל של פחות מ-1 מ"מ התלויים בעמודת המים, כשעוד יותר פלסטיק שוקע לקרקעית האוקיינוס.

אלה ידרשו פתרונות חדשים.הסרת הכמויות העצומות של פלסטיק בסביבה היא בעיה מטרידה שתישאר איתנו במשך מאות שנים.אנו זקוקים למאמצים משותפים מצפוניים של פוליטיקאים ותעשייה ולרעיונות טריים - כולם חסרים כרגע.

איאן למברט הוא פרופסור חבר לעיצוב באוניברסיטת אדינבורו נאפייר.מאמר זה פורסם מחדש מתוך The Conversation תחת רישיון Creative Commons.קרא את המאמר המקורי.